פרק חמישי
לפתע הוא נעלם לי.
התחלתי לחפש אותו ולא מצאתי.
אחרי זמן מה, מצאתי אותו מאחורי בית המלאכה, מעשן סיגריה.
היינו באמצע משמרת, והוא פשוט נעלם.
ניגשתי אליו, התיישבתי לידו, והסתכלתי עליו.
היה במבט שלו חשש, הוא כנראה ציפה שאכעס.
אני, בשקט, שאלתי אותו :
״למה הלכת בלי להגיד כלום?״
הוא היה מופתע מהשאלה, וענה:
״רציתי לעשן״
״ולמה לא ביקשת הפסקה?״, שאלתי אותו.
הוא התבונן בי, ניסה לבחון אותי.
״ואם הייתי מבקש הייתי מקבל?״
ברגע אחד, הבנתי כל כך הרבה דברים.
הבנתי שמה שמובן מאליו אולי בשבילי,
שאני יודע שמגיעים לי דברים מסוימים,
שאני יודע שאני יכול לבקש ולקבל,
שאפשר לבקש רשות, וגם לקבל אותה,
עבורו, לא מובן מאליו!
בשבילו, עד עכשיו, אם הוא רוצה משהו,
הוא פשוט לוקח אותו .
התחלתי להבין שילדים מסוימים שהתרגלו כל הזמן לשמוע לא,
הבינו בנקודה מסוימת שאין טעם לבקש, ושאם הם רוצים משהו,
הם צריכים לגנוב אותו.
הבנתי שתפקידנו הוא לא רק ללמד מה החובות,
אלא גם ללמד מהם הזכויות שלהם.
כך התחילה להיבנות התוכנית, תוכנית כישורי החיים.
הפעילות בירושלים, בחווה של מוטי בגבעת שאול,
בקראוון קטן, התחילה לתפוס תאוצה.
יותר ויותר נערים הצטרפו, עיריית ירושלים הכירה בנו.
שיתוף הפעולה עם קרן פטריציו פאולטי הלך והתהדק.
הצוות הישראלי התחיל להכיר יותר ויותר את שיטת החינוך,
שפיתח פטריציו פאולטי, ״החינוך לאלף השלישי״.
קיבלנו בתרומה רכב גדול מחברת דן,
והתחלנו להסתובב באזורים שבהם הנערים נוהגים להיות,
ולהציע להם להצטרף למקום עבודה מיוחד,
מקום שבו יוכלו למצוא תעסוקה,
לרכוש מיומנויות חשובות לחיים,
לקבל משכורת,
ובעיקר למצוא מקום שמאמין בהם.
במקביל, התחלנו להתמקצע בייצור נרות.
בהתחלה עשינו נרות רומנטיים, כמו נרות שבת בטבילה,
אך לאט לאט למדנו את אמנות יצירת הנרות,
והתחלנו לעבוד עם רשתות וחנויות.
מכרנו נרות לאירועים כמו חתונות,
מכרנו נרות ממותגים לארגונים,
מארזים מיוחדים כמתנות לחגים.
החזון התחיל להתממש!
שגיא עבר לגור בחווה, ויחד עם אסף פרסיה,
שהיה המדריך הראשון בפרויקט (היום הוא המנהל החינוכי של העמותה),
נתנו לנערים מעטפת שלמה.
היינו קונים בבוקר את מצרכי המזון,
מכינים יחד ארוחות, ואם אין ברירה עוזרים עם מיטה לישון בלילה.
זכורה לי במיוחד שיחה עם סטף ורטהיימר היקר.
סטף התעניין בפרויקט שלנו, ובעזרה לנערים דרך תעסוקה.
יחד עם זאת, הלין על כך שהנערים לא רוכשים מקצוע.
״מה הם ילמדו? להכין נרות?״, שאל אותי.
הסברתי לו, ולצוות שלו, שהרעיון שלו לא להעניק להם ידע ביצור נרות.
הרעיון שלנו הוא להעניק להם כישורי חיים.
אנחנו לא מאמינים בנתינת דג. וגם לא במתן חכה.
אנחנו מאמינים בלימוד אומנות הדיג.
אנחנו נעניק להם כלים, מיומנויות, יכולות,
שישרתו אותם בכל מקום, בכל כיוון שיבחרו.
ואכן, כל אחד מנערי ונערות האור בוחר עבור עצמו את כיוון חייו.
ברגע שהם לומדים אחריות מהי, מסגלים הרגלים טובים,
לומדים עבודת צוות מהי, ניהול זמן, ניהול הרגשות,
לומדים להציב מטרה ולעמוד בה,
ובעיקר לומדים לעשות השלכה,
ולקחת מתוך ההתנסויות בבית המלאכה,
לתוך החיים שלהם, הם רוכשים אמון בעצמם,
ולומדים שהם יכולים לעשות כל דבר שירצו.
הלן שהיום קונדיטורית, אלירן שהיום ספר,
מני שהתפתח להיות איש מכירות,
כל אחד מהם, הגשים את החלום האישי שלו,
והנערים והנערות שאיתנו היום באשקלון, בעראבה ובחולון
בדרך.
עכשיו הם במקום שמאפשר להם לחלום ולבחור את הכיוון להמשך החיים שלהם,
הם עושים את העבודה
ואנחנו, רק שם להאיר את הפוטנציאל,
שכבר נמצא בתוכם, עמוק בפנים.
איך החלום רוקם עור וגידים? איך מאירים ומעירים את הפוטנציאל?
אספר בפוסט הבא.