פרק שישי
מי אתם, מהחנונים או מהמקובלים? השבוע, הייתי עד לשיחה, שעוררה בי הרבה שאלות. ילד בן 11, מתקשר לאימו באמצע יום הלימודים, ומבקש ממנה לבוא לאסוף אותו. היא שואלת למה? והוא עונה שהוא הסתבך בקטטה בבית הספר. היא מסבירה לי, שזה יום יומי כמעט, שיש בכיתה שתי קבוצות. קבוצת החנונים, וקבוצת המגניבים. ו״המגניבים״, כל הזמן מציקים לחנונים, וגם מכים אותם. והבן שלה, הוא מקבוצת החנונים. ילד מתוק, רגיש, חכם. אחרי שיחות עם המורה, עם המזכירה, ועם סגנית המנהלת, היא קיבלה מסר פחות או יותר כזה : ״הבן שלך רגיש מדי. הוא צריך ללמוד להסתדר בעולם, אין מה לעשות, זה העולם שלנו״. מה דעתכם בנושא? האם אתם מסכימים לגישה? אותי זה ממש מקומם! אני מבין כמובן את המציאות. מבין שיש אלימות סביבנו. מבין שאם מישהו בא להתקיף אותך, או להרוג אותך, או להכות אותך, אתה צריך לדעת איך לא להיות שם איפה שהמכה מגיעה, כדי לא לחטוף. אבל אני גם מאמין גדול בחינוך, ובשינוי. האם אנחנו באמת מצליחים לדמיין עולם אחר? האם בעיני רוחנו, אנחנו יכולים, ולו לרגע אחד, לדמיין עולם שבו אין אלימות? עולם שבו אין חנונים ומגניבים? עולם בו אין מתעלל וקורבן, עולם שבו בני האדם רוכשים כבוד האחד לשני, עולם שבו הערכים מובילים ושולטים, ולא הצרכים? ברור שהקונפליקט לא ייגמר לעולם. לא יקרה מצב שבו כולנו נסכים. על הכל ועל כל דבר, אך השאלה היא איך פותרים את הקונפליקט. במקרה אחר השבוע, שיתפה אותי מכרה, בסיטואציה שחוותה בגן בו עבדה. היא היתה עדה לאלימות של הגננת כלפי אחד הילדים. כשהיא ניסתה להתקומם, ולצאת נגד הדרך הזו, נאמר לה שזה מקובל. שגם אימהות מושכות ביד של הילדים שלהם בכח, שגם אימהות צועקות על הילדים שלהם, אז למה היא מצפה? ושוב, זה עורר בי את אותן המחשבות. אני לא מוכן לקבל את זה!! אני מתבונן בסביבתי, ורואה את האלימות. אני פוגש כל הזמן נערים ונערות, שחוו אלימות, בעיקר בבית. האלימות הזו, בבית, מובילה אחר כך לנורמות התנהגות. זה נהיה לגיטימי להשתמש באלימות, על מנת להשיג מה שאנחנו רוצים. כמובן, שנספר לעצמנו שזה בלתי אפשרי אחרת, שזה העולם, שזה הצד השני שמתחיל, שאין פרטנר, שאין עם מי לדבר. בכל המחקר שעשיתי בחיי, הגעתי למסקנה אחת נחרצת: שום דבר, אבל ממש שום שינוי, לא מתרחש מבלי שיהיה קודם חזון. גם אלוהים ברא את העולם, התבונן בו, שאל את עצמו שאלות, האם זה טוב או לא? איפה שכן, אמר כן יהי רצון. וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. אך איפה שלא? החליט לשנות! אני מאילו שמאמינים שזה אפשרי. אחרי מסע של יותר מ 20 שנה של עבודה עצמית יום יומית, אחרי מפגש עם אלפי אנשים, ובעיקר אחרי מחקר מעמיק סביב הפוטנציאל שלנו בני האדם, איך אנחנו גדלים ומתפתחים,ומה אנחנו יכולים לעשות על מנת לשנות,היום אני יודע ורואה, שכשאני מצייר חזון בעיני רוחי, אני יכול לזוז אליו. והחזון שאני רואה בעיני רוחי, הוא עולם של שלום,שלום פנימי קודם כל, שמוביל ליכולת לפתור את הקונפליקטים עם הסביבה,באופן מכבד, ללא אלימות, באופן של דיאלוג, של הקשבה. זה לא קל, זה לא פשוט, זה דורש מאמץ, מודעות, רצון. הכי קל זה להגיב באופן אוטומטי. מכים בך, תחזיר. גירוי תגובה. פגעו בך, תנקום. זה דורש מאיתנו לזוז מרמת ההישרדות החייתית, לרמה של בני אדם. זה לא קל, אך זה אפשרי. ואני יודע, שהדרך לשינוי, מתחילה בחינוך. בחינוך הילדים, בחינוך הנערים והנערות בחברה הישראלית. הילדים של היום, הם המבוגרים של מחר. הילדים של היום, הם העתיד שלנו. דרכם, אפשר יהיה לשתול אפשרות אחרת. רק על ידי התווית דרך, אמונה, ובעיקר חזון, אפשר יהיה לחלום על עתיד טוב יותר. האם אני חולם? האם אני מנותק מהמציאות? מה דעתכם הורים? מה דעתכם אנשי חינוך? מה דעתכם כבני אדם? האם עלינו לוותר לעצמנו, להגיד לילדים שלנו שאין ברירה? לקבל את זה שיש אלימות, וללמד את הילדים שלנו שהם חייבים גם להיות אלימים,אחרת הם לא ישרדו בעולם הזה? או להתעקש שאפשר אחרת. לשרטט מסלול אחר, להראות אפשרות אחרת?