חיפוש

ירושלים - המרכז הראשון

פרק חמישי

לפתע הוא נעלם לי.

התחלתי לחפש אותו ולא מצאתי.

אחרי זמן מה, מצאתי אותו מאחורי בית המלאכה, מעשן סיגריה.

היינו באמצע משמרת, והוא פשוט נעלם.

ניגשתי אליו, התיישבתי לידו, והסתכלתי עליו.

היה במבט שלו חשש, הוא כנראה ציפה שאכעס.

אני, בשקט, שאלתי אותו :

״למה הלכת בלי להגיד כלום?״

הוא היה מופתע מהשאלה, וענה:

״רציתי לעשן״

״ולמה לא ביקשת הפסקה?״, שאלתי אותו.

הוא התבונן בי, ניסה לבחון אותי.

״ואם הייתי מבקש הייתי מקבל?״

ברגע אחד, הבנתי כל כך הרבה דברים.

הבנתי שמה שמובן מאליו אולי בשבילי,

שאני יודע שמגיעים לי דברים מסוימים,

שאני יודע שאני יכול לבקש ולקבל,

שאפשר לבקש רשות, וגם לקבל אותה,

עבורו, לא מובן מאליו!

בשבילו, עד עכשיו, אם הוא רוצה משהו,

הוא פשוט לוקח אותו .

התחלתי להבין שילדים מסוימים שהתרגלו כל הזמן לשמוע לא,

הבינו בנקודה מסוימת שאין טעם לבקש, ושאם הם רוצים משהו,

הם צריכים לגנוב אותו.

הבנתי שתפקידנו הוא לא רק ללמד מה החובות,

אלא גם ללמד מהם הזכויות שלהם.

כך התחילה להיבנות התוכנית, תוכנית כישורי החיים.

הפעילות בירושלים, בחווה של מוטי בגבעת שאול,

בקראוון קטן, התחילה לתפוס תאוצה.

יותר ויותר נערים הצטרפו, עיריית ירושלים הכירה בנו.

שיתוף הפעולה עם קרן פטריציו פאולטי הלך והתהדק.

הצוות הישראלי התחיל להכיר יותר ויותר את שיטת החינוך,

שפיתח פטריציו פאולטי, ״החינוך לאלף השלישי״.

קיבלנו בתרומה רכב גדול מחברת דן,

והתחלנו להסתובב באזורים שבהם הנערים נוהגים להיות,

ולהציע להם להצטרף למקום עבודה מיוחד,

מקום שבו יוכלו למצוא תעסוקה,

לרכוש מיומנויות חשובות לחיים,

לקבל משכורת,

ובעיקר למצוא מקום שמאמין בהם.

במקביל, התחלנו להתמקצע בייצור נרות.

בהתחלה עשינו נרות רומנטיים, כמו נרות שבת בטבילה,