חיפוש

חוזרים הביתה

פרק שני



״חוזרים הבייתה!״ אמרתי לאמיר ביום שישי בצהריים, אחרי הרבה נסיונות למצוא לו מסגרת מתאימה.

בכל מסגרת שהגענו אליה הוא חווה קשיים. במסגרת מפורסמת בתל אביב, הוא הסתבך בקטטות,

גנבו את כל חפציו והוא עישן באנגים עם המדריך.

משהו עמוק בפנים אמר לי שהדבר הנכון הוא לחזור הביתה.

נער בן 14 צריך לגור בבית. אם אפשר כמובן.

נסענו אליו הביתה וישבנו לשיחה ארוכה, אמיר, אימו ואני.

בשיחה הזו כל אחד מהם סיפר לי על התחושות שלו.

ניסיתי להיות שם כמה שאפשר במקום לא שיפוטי.

הצלחתי להבין את החוויה של אמא צעירה, שלא מצליחה להשתלט על בנה, כועסת עליו ואפילו חושבת שהוא משוגע. היא מנסה להגיד לו מה נכון והוא מתנגד וצועק.

הצלחתי גם להבין את החוויה של נער שכל הזמן רק שומע כמה הוא לא מספיק טוב. שהוא ילד רע. שהוא לא נורמלי. שאי אפשר איתו. שהוא צריך כדורים. שהוא דפוק בראש.

הבנתי שתפקידי להיות מתווך.

להראות לאמו שהוא בנה היחיד.

להראות לו, שזו אמא שלו.

וכאן התחיל מסע של ליווי, שממשיך גם היום אחרי 20 שנה…

הרגשתי שאמיר צריך מסגרת.

שיהיה לאן לקום בבוקר.

שיהיה טעם לחיים.

אבל מה עושים?

אינטואיציה עמוקה, שלימים הוכחה במחקרים, הובילה אותי לחשוב שכדאי לו להיות עסוק.

שכדאי למצוא לו תעסוקה יומיומית, סיבה לקום בבוקר. תעסוקה שתעזור לו לרכוש מחדש אמון בעצמו,

לרכוש מחדש אמון בחברה, שהוא יוכל להרגיש ולחוות הצלחה ושכדאי שיוכל להרוויח ממנה כסף.

הרמתי טלפון להוריי ושוחחתי איתם על הנושא. ביקשתי לגייס את העסק המשפחתי שלנו לטובת העניין.

הם התגייסו מיד. הרגשנו שיש כאן אפשרות אמיתית.

ארגנתי לאמיר עבודה במחסן.

כמובן שהכנתי את הצוות ואותו.

זה היה מדהים לראות איך כל מצב הרוח שלו השתפר. הוא קם כל בוקר עלה על האוטובוס ונסע.

לעיתים באתי אליו לשם, לעיתים לקחתי אותו. לעיתים שוחחתי איתו אחרי העבודה.

זה כל כך שיפר את מצב רוחו, שעשיתי איתו הסכם. כבר זיהיתי שהוא אוהב הסכמים, שהוא אוהב אולטימטום,

שזו שפה שמדרבנת אותו.

ההסכם היה שהוא יתמיד לעבוד כל החופש הגדול ואני אעזור לו לחזור לבית הספר.

וכך היה.

במקביל התחלתי לעבוד איתו על שפת הגוף, לכוון אותו להזדקף (הוא היה מאוד כפוף), לפתוח את הכתפיים, לנשום עמוק, להסתכל בעיניים.

״יש כאן נער שאנחנו יכולים להציל!״

אמרתי ליעל גרמן באותם הימים כיהנה כראש עיריית הרצליה. היא מיד נרתמה וארגנה לי פגישות בחינוך וברווחה בעיר. התחלתי להכיר את המערכות ולהבין עם מה עליהן להתמודד.

באחת הפגישות עם הפסיכיאטר שאבחן אותו, הוא אמר משפט שזעזע אותי: ״אמא שלו היא שטן״.

באותו הרגע הרגשתי שזו שפה ודרך ראייה שגויה!

אמא שלו אכן התקשתה בחינוך שלו אבל היא תמיד אהבה אותו.

היא עלתה ארצה ללא כל דבר, עם הוריה וילד בן 9, ללא שפה, ללא כסף, עבדה בחריצות רבה כל השנים

והצליחה לכלכל את המשפחה. ניכר היה שהיא מאוד אוהבת אותו ואכפת לה, אך יחד עם זאת היא לא הצליחה להבין ולהתמודד אותו בעיקר כי היו חסרים לה כלים.

אני גדלתי בבית יזמי, הוריי תמיד האמינו בי.

אמנם הוריי, איציק ושושי, עבדו מאוד קשה והיו מאוד עסוקים, אך יחד עם זאת תמיד הרגשתי אהבה,

העצמה, למידה והתפתחות.

כשהייתי בן 17, החלטנו יום אחד אני וחברי הטוב לנסוע לבית הספר ולכתוב שם גרפיטי על הקיר הראשי.

רק שלא לקחנו בחשבון שאנחנו עושים את זה יום לפני מסיבת הסיום וכמונו כל שנה ילדים עושים גרפיטי לפני המסיבה ולכן המנהל שבע הניסיון השכיר חברת אבטחה. ברגע שהתחלנו לכתוב על הקיר, קפצו עלינו מאבטחים ותפסו אותנו.

יום אחרי הייתי בתחנת המשטרה, המנהל החליט להגיש תלונה.

אני זוכר היטב את הפגישה הזו. הוריי הגיעו והסבירו לשוטר שהם יטפלו בי.

הוא מיד שחרר אותי.

הפעם חשבתי על אמיר, שכל פעם שהגיע לתחנת המשטרה במקום שאימו תבוא איתו ותסביר לשוטרים שהוא ילד טוב ששגה, הוא מצא את עצמו לבד או אפילו עם אמא שחשבה שזה מגיע לו!

מאז אותו המקרה בכל פעם שפגשתי נער במצוקה כזו היה לי חשוב לשדר לו מסר :

״מי שלא תהיה, לא משנה כמה פעמים טעית, חטאת או שגית - יש אפשרות אחרת. אני מאמין בך!״

העבודה בעסק המשפחתי הראתה לי כמה תעסוקה הוא כלי אפקטיבי.

עבודה, פרודוקטיביות, הצלחה, מטרות ברורות, יעדים, שכר, תועלת אישית ועוד - כל אלו הם בסיס נפלא להעניק כישורי חיים.

לקום בבוקר, להתארגן, להגיע בזמן, להישאר מרוכז, להעניק מעצמי את הטוב ביותר שלי, לקבל סמכות,

לעבוד בצוות, להיות מועיל וגם להיות מתוגמל.

שם נזרעו הזרעים הראשונים לפרויקט נערי האור.

אמיר חזר הביתה וחזר לבית הספר.

גייסתי את חברי הטובים וארגנו לו מעטפת ליווי, סיוע בשיעורי בית ובעיקר חונכות אישית.

בכל מקום שבו הוא חווה מחדש קשיים, היה לו למי לפנות. ואני הקפדתי לאורך כל הדרך,

להיות במקום לא שיפוטי אלא להיפך - מקום מאמין.

וזה הניב פרי!

״כל מה שילד זקוק לו, זה מבוגר אחד שיאמין בו״ כתב הרב קוק.

היום, אני יכול להגיד מניסיון, שזה באמת כך.

היה לי ברור שהליווי של אמיר פתח אותי לעולם חדש.

היה לי ברור שהמשימה שלי תהיה לייצר מסגרת שיודעת לקלוט את החברים שלו.

לא להשאיר אותם מאחור.

את כל אילו, שעדיין ברחוב.

איך בדיוק התפתח הפרויקט שנתן מענה למאות נערים,

אספר בפעם הבאה.

פוסטים אחרונים

הצג הכול