חיפוש

חוזרים הביתה

פרק שני



״חוזרים הבייתה!״ אמרתי לאמיר ביום שישי בצהריים, אחרי הרבה נסיונות למצוא לו מסגרת מתאימה.

בכל מסגרת שהגענו אליה הוא חווה קשיים. במסגרת מפורסמת בתל אביב, הוא הסתבך בקטטות,

גנבו את כל חפציו והוא עישן באנגים עם המדריך.

משהו עמוק בפנים אמר לי שהדבר הנכון הוא לחזור הביתה.

נער בן 14 צריך לגור בבית. אם אפשר כמובן.

נסענו אליו הביתה וישבנו לשיחה ארוכה, אמיר, אימו ואני.

בשיחה הזו כל אחד מהם סיפר לי על התחושות שלו.

ניסיתי להיות שם כמה שאפשר במקום לא שיפוטי.

הצלחתי להבין את החוויה של אמא צעירה, שלא מצליחה להשתלט על בנה, כועסת עליו ואפילו חושבת שהוא משוגע. היא מנסה להגיד לו מה נכון והוא מתנגד וצועק.

הצלחתי גם להבין את החוויה של נער שכל הזמן רק שומע כמה הוא לא מספיק טוב. שהוא ילד רע. שהוא לא נורמלי. שאי אפשר איתו. שהוא צריך כדורים. שהוא דפוק בראש.

הבנתי שתפקידי להיות מתווך.

להראות לאמו שהוא בנה היחיד.

להראות לו, שזו אמא שלו.

וכאן התחיל מסע של ליווי, שממשיך גם היום אחרי 20 שנה…

הרגשתי שאמיר צריך מסגרת.

שיהיה לאן לקום בבוקר.

שיהיה טעם לחיים.

אבל מה עושים?

אינטואיציה עמוקה, שלימים הוכחה במחקרים, הובילה אותי לחשוב שכדאי לו להיות עסוק.

שכדאי למצוא לו תעסוקה יומיומית, סיבה לקום בבוקר. תעסוקה שתעזור לו לרכוש מחדש אמון בעצמו,

לרכוש מחדש אמון בחברה, שהוא יוכל להרגיש ולחוות הצלחה ושכדאי שיוכל להרוויח ממנה כסף.

הרמתי טלפון להוריי ושוחחתי איתם על הנושא. ביקשתי לגייס את העסק המשפחתי שלנו לטובת העניין.

הם התגייסו מיד. הרגשנו שיש כאן אפשרות אמיתית.

ארגנתי לאמיר עבודה במחסן.

כמובן שהכנתי את הצוות ואותו.

זה היה מדהים לראות איך כל מצב הרוח שלו השתפר. הוא קם כל בוקר עלה על האוטובוס ונסע.

לעיתים באתי אליו לשם, לעיתים לקחתי אותו. לעיתים שוחחתי איתו אחרי העבודה.

זה כל כך שיפר את מצב רוחו, שעשיתי איתו הסכם. כבר זיהיתי שהוא אוהב הסכמים, שהוא אוהב אולטימטום,

שזו שפה שמדרבנת אותו.

ההסכם היה שהוא יתמיד לעבוד כל החופש הגדול ואני אעזור לו לחזור לבית הספר.

וכך היה.

במקביל התחלתי לעבוד איתו על שפת הגוף, לכוון אותו להזדקף (הוא היה מאוד כפוף), לפתוח את הכתפיים, לנשום עמוק, להסתכל בעיניים.

״יש כאן נער שאנחנו יכולים להציל!״

אמרתי ליעל גרמן באותם הימים כיהנה כראש עיריית הרצליה. היא מיד נרתמה וארגנה לי פגישות בחינוך וברווחה בעיר. התחלתי להכיר את המערכות ולהבין עם מה עליהן להתמודד.

באחת הפגישות עם הפסיכיאטר שאבחן אותו, הוא אמר משפט שזעזע אותי: ״אמא שלו היא שטן״.