חיפוש

הקריאה

פרק ראשון


שיחת הטלפון הזו היתה מפתיעה. שיחת טלפון ששינתה את כל מסלול חיי.

היא פגשה אותי במוכנות גבוהה, ויחד עם זאת, ללא שום הכנה.

יום שישי בצהריים, ישבתי בבית קפה ברמת השרון, עם קרן, אז בת זוגתי, היום אשתי.

יום שישי רגיל, שותים קפה.מפטפטים. נהנים מהרגע.

לפתע צלצל הטלפון, ועל הקו היה אמיר.

הוא אמר : ״הי אמיגו״, (כך כינה אותי מאז ומתמיד, למען האמת עד היום).

מזל טוב! לא מזמן התחתנו, ואמיר ידע. ״יש לי מתנה בשבילך״, אמר.

הופתעתי מאוד שהוא ידע. הרי לא שמעתי ממנו כבר כמעט שנתיים.

כשנפרדנו, נסענו יחד לספארי, צילמנו וידאו משותף.

הסבירו לי בפרויקט פר״ח, בו השתתפתי בתור סטודנט שנה א׳ לפסיכולוגיה,

שבתום השנה יש להיפרד. אין לשמור על הקשר.

הוא היה אז בכיתה ו׳. הוא עלה מרוסיה לארץ, ונתבקשתי ללוות אותו,

בתהליך הקליטה בישראל. תחושות חוסר השייכות שלו היו חזקות.

הוא סיפר לי פעמים רבות שברוסיה קראו לו יהודי מסריח,

וכאן בישראל, קוראים לו רוסי מסריח.

אימו ילדה אותו בגיל צעיר מאוד, ועלתה ארצה ללא אביו.

ולמרות שביקשו ממני לנתק את הקשר, הוא שמר את הטלפון שלי.

״אתה יכול לבוא לאסוף אותי מהים?״, שאל.

״מה אתה עושה שם?״ שאלתי.

״אני גר כאן״.

נפרדתי מקרן, נכנסתי לאוטו, ונסעתי לים.

כשהגעתי, מצאתי אותו במאהל רעוע וזמני, שהכין לעצמו.

היה משהו כל כך חזק, לראות את חוף הים של סידני עלי,

אנשים נהנים מיום שישי בצהריים שמשי,

אבל בשבילו הסיפור היה שונה מאוד.

ליד רגליו היה בקבוק שהכין ממנו באנג.

התיישבתי לידו, והוא התחיל לספר לי איך הגיע לשם.

שפת הגוף שלו היתה סגורה. ישב כפוף, כשידיו משוכלות.

סיפר לי ברצף כיצד הוצא מהבית, באמצע כיתה ז׳, אחרי שחווה אלימות בבית,

מצד בן הזוג של אימו. מורה שראתה אותו עם פנס בעין, החליטה להתערב,

והוא נשלח למסגרת בנתניה. משם, התחילה שרשרת של הסתבכויות.

הוא היה כבר עם 7 תיקים במשטרה, כולל על איום בכלי נשק ומכירת סמים.

נפלט משלושה בתי ספר, ועבר כבר וכמה מסגרות, עד שהגיע לכאן.

הייתי בשוק. איך ילד כזה יפה, חמוד, מוכשר, רהוט,

מגיע למצב שהוא חי ברחוב.

התחלתי לשאול אותו הרבה שאלות. הייתי מרותק.

מיד לקחתי אותו אליי הביתה.

לאחר כמה ימים, נסענו יחד לכיכר דיזינגוף.

שם, הראה לי בית נטוש, בו דרים ילדי הרחוב.

על מזרונים, על הרצפה.

שאלתי איך הם מתקיימים?

״קמים בבוקר, ומסתובבים. מבקשים סיגריות. מבקשים שקל.

הולכים למאפיות בסוף היום לקבל מהם את שאריות המאפים שלא מכרו.

אוספים ממגשים של מקדונלדס, שאריות שאנשים לא סיימו״.

נדהמתי לראות את זה. נערים, ונערות, ילדים וילדות, שאיבדו אמון במערכת.

איבדו אמון בעולם המבוגרים. כל כך הרבה חוויות שליליות,

כל כך הרבה אכזבות ממבוגרים, שהובילו אותם להגיע למסקנה שעדיף להם,

להסתובב עם כאילו שיבינו אותם, שלא ישפטו אותם.

וכשמסתובבים כל היום, ללא מעש, הפיתוי מאוד גדול.

לפרוץ למקומות, לגנוב, למכור סמים, לשתות אלכוהול,

להסתבך במריבות, לגנוב סמלים של מכוניות.

כך התחיל הקשר שלי לעולם, שמכונה בדרך כלל, נוער בסיכון.

אני אישית לא כל כך אוהב את הביטוי הזה.

מדובר בנערים ונערות, אשר באמת התגלגלו לסיטואציות בחיים,

שהאינטארקציה שלהם, עם הסביבה, דחפה אותם לשם.

אחרי פעם אחת של כשלון, של שיפוט, אחרי שכל הזמן שומעים איך הם לא מספיק טובים,

אחרי שהמורים מתייאשים ממך, ובלית ברירה פונים למשטרה, ואז ללא גיבוי מהבית,

מההורים, מתחילים להיעזר בגורמים שומרי חוק, מאיימים במאסר,

בנקודה מסוימת, מתחילים לחוש שאין מוצא. שאף אחד לא מבין אותי.

ואז, שגם באמת אין לי מה להפסיד. האיומים עקרים.

בסופו של דבר, אם אני לא מאמין בעצמי, אם אני לא סומך על הסביבה,

על המחנכים, על עולם המבוגרים, למה לי להתאמץ?

היו ילדים שסיפרו לי כיצד נאנסו בגיל צעיר,

ונער שסיפר לי שאביו היה לוקח אותו להשתלט על בתים נטושים.

נערה שסיפרה לי שאביה בכלא, ואמא עוסקת בזנות.

ונער שסיפר לי שכל עשרת אחיו בכלא.

הייתי פשוט המום. שמעתי סיפורים כאילו,

ראיתי אותם בסרטים. אבל לשבת איתם כך, גרם לי להרגיש משהו אחר.

אחרי כמה שבועות, הבנתי, שעליי לפעול אחרת, אם אני רוצה לעזור לאמיר.

עליי להשיב אותו לביתו, ועליי למצוא לו מסגרת.

מה בדיוק עשיתי, אספר בפעם הבאה.

אבל דבר אחד בטוח, שיחת הטלפון הזו, שינתה את מסלול חיי לחלוטין.

לא יכולתי לחזור אחורנית. לא יכולתי לשכוח את הפרצופים היפים הללו,

של אותם ילדים ונערים שחיים ברחוב.

הרגשתי קריאה פנימית. הבנתי שצריך לעשות משהו עבורם.

פוסטים אחרונים

הצג הכול