חיפוש

החזון

פרק רביעי

איך אני יכול ללכת לישון בלילה? במיטה שלי, בשקט, בלי לחשוב על הילדים הללו? איך אני יכול לשבת לארוחת ערב משפחתית, בלי לחשוב עליהם? הם רק התחילו את החיים, וכבר איבדו אותם. איבדו תקווה, איבדו אמונה, איבדו כיוון. ילדים שמרגישים שאין להם מה להפסיד, ילדים שמרגישים כשלון גמור, ילדים שמרגישים שאף אחד לא אוהב אותם, לא רוצה אותם, לא מבין אותם, לא מאמין בהם. ובסוף, הם ילדים!!!!

הילדים שמסתובבים ברחוב, פורצים לבתים, הילדים ששותים אלכוהול ולוקחים סמים, הילדים שפותרים קונפליקטים דרך אלימות, הילדים שאיבדו אמון בחברה, בעצמם! ילדים שיש בהם כל כך הרבה יופי, כל כך הרבה פוטנציאל, שמחכה להתגלות, שממתין לתשומת לב, שמחכה לצאת לאור.

״בוא נעשה משהו בשביל הילדים״, אמרתי לשגיא. ״חייבים ליצור מסגרת שתדע להעניק להם הזדמנות״. הסתכלתי בעיניים היפות, העמוקות, החמות של שגיא, והרגשתי שעכשיו הזמן לעשות משהו עבורם. חלפו כבר כארבע שנים מאז אותה שיחת הטלפון, מהיום שאספתי את שגיא מהרחוב, ולקחתי אותו לביתי. מאז ששגיא לקח אותי, לראות את הילדים שחיו איתו ברחוב.

ידעתי באותו הזמן, שמסגרת זה דבר חשוב. הייתה לי תחושה פנימית שכדאי לשלב תעסוקה, וכבר הבנתי, שחשוב מאוד לאפשר להם להרוויח כסף. ואולי יותר מכל דבר אחר, הבנתי שהם זקוקים לדמויות בוגרות חיוביות, אנשים שיראו את היופי שבהם, שיסתכלו עליהם, שיזהו את הפוטנציאל הטמון בהם, שיאמינו בהם, וביכולת שלהם להצליח!

ומה אם נקים עסק? עסק שכל מהותו יהיה להוציא ילדים מהרחוב, ולשלב אותם בחברה, בתור בוגרים מלאי סיפוק, להעצים אותם, לכוון אותם, להעניק להם את כישורי החיים, שחסרים להם כל כך, ומעל לכל אהבה, אמונה, תקווה, וכיוון. חשבתי לעצמי, שאפשר לייצר גשר. גשר בין החושך, לאור. גשר בין ייאוש, לתקווה בטוחה. וגשר, בין העולם העסקי, לעולם החברתי.

ישבתי יום אחד בלחם ארז בהרצליה פיתוח. הסתכלתי סביבי, ובכל מקום על גבי הדלפקים, עמדו נרות. ראיתי נרות דולקים, וראיתי את שאריות השעווה, גושים גושים של שעווה. ראיתי כיצד שאריות השעווה הללו, איבדו מערכם, והם בדרך לפח.

באותו הרגע היה לי חזון. ראיתי נערים ונערות, שאוספים שאריות שעווה, מבתי קפה וגני אירועים, מבתי כנסת, כנסיות, מסגדים. אחר כך הם שמים את שאריות השעווה הללו, בתוך מיכל גדול, שמכיל גם את מה שחסר ערך לכאורה, והחום ממיס אותם, ומחזיר אותם למצב המהות, הופך אותם לנוזל. ואז הם מוזגים את השמן למכלים, מוסיפים ריח מיוחד ומרגש, בוחרים את הצבע המתאים, נותנים צורה חדשה וייחודית, ומייצרים נרות! מאז שחר האנושות הנרות היו סימבול לאור, לחיים, לתקווה, לקדושה. נערים ונערות שנדחקו לשולי החברה, שחשים חסרי ערך ולא רלוונטיים, עוברים תהליך של טרנספורמציה ומשתנים. דרך סביבה מעצימה, אוהבת, מוארת. עם ערכים של מצוינות, עם תחושת פרודוקטיביות. האפשרות לקחת חלק בתהליך כולו. לייצר את הנרות, ולמכור אותם.

עסק, שיודע לחבר בין העולמות. וכל אדם שירצה לעזור להם, יוכל לבחור. להגיע לעבוד איתם, לחנוך וללוות, ולרכוש נרות, ובכך לחזק אותם, להגיד להם תודה, להוקיר אותם על הדרך שהם עושים. לדעת שכל נר שנמכר מעניק לנערים ולנערות עוד עבודה, ותוך כדי העבודה, אפשרות לרכוש כישורי חיים, להתפתח, לגדול, ולנוע לעבר מקום טוב יותר, לעבר מקום של אור. כך נולד פרויקט ״נערי האור״! פרויקט נערי האור - Youth of Light

אחרי שהחלטנו לייצר נרות, החלטנו שגיא ואני ללמוד את התחום. נסענו יחד לסדנא, ולחברים שיודעים להכין, והתחלנו לייצר את הנרות בבית. בית המלאכה הראשון שהקמנו, היה בתוך קרוון, בחווה הקסומה של מוטי לוי, בגבעת שאול שבירושלים. הפרויקט התחיל ב 2005 כשייסדנו את עמותת פטריציו פאולטי להתפתחות ותקשורת בישראל. זה קרה הודות לחבורת ישראלים חולמים ומאמינים. היינו ארבעה מייסדים: שולמית אסיף, טל בלבן דותן, מוטי לוי ואני. ההכרות ביננו הייתה דרך פטריציו פאולטי, איש חינוך איטלקי, בעל קרן עולמית, ובעל כלים וחזון יוצאים דופן. מאז ועד היום, הפרויקט סייע ליותר מ- 1000 נערים ונערות, שייצרו כבר יותר ממיליון נרות. ומאות אלפי לקוחות מאושרים, שרוכשים את המוצר האידאלי. נרות טבעיים, איכותיים, ובעיקר נרות שמביאים אור ותקווה. איך החלום הפך למציאות? איך הפך לפרויקט לאומי? פרויקט שקיבל הכרה מנשיא המדינה, שקיבל פרסים, ושהוכחה האפקטיביות שלו, באופן מדעי במחקר אקדמי? מבטיח להמשיך לספר את הסיפור. ובינתיים, שבת שלום, שבת של אור.

פוסטים אחרונים

הצג הכול